הבוקר נפגשתי עם זוג צעיר, נשואים 4 שנים. יש להם בת בת שניים וארבעה חודשים ותינוק בן שנה. הזוג פנה אלי בעקבות קשיים בתהליך הגמילה של הילדה. "היא עושה קקי בתחתונים, אנחנו מרגישים שהיא עושה לנו דווקא".
לאחר שווידאנו שלא מדובר פה בעניין גנטי או פיסיולוגי, ההנחה הייתה שמדובר פה בבעיה התנהגותי נטו.
"אם כן, בואו ספרו קצת על הילדה, על היחסים שלכם איתה"
"הכל קשה איתה, מיום שנולדה הייתה דעתנית. תמיד התפתחה מוקדם מכל הילדים בני גילה, היא מדברת די שוטף, מאד עצמאית ורוצה הכל לבד ויש ביננו ויכוחים, אבל לא משהו קיצוני, נראה לנו שזה ככה ילדים בגיל הזה. והכי חשוב לציין, שהיא ילדה מאד רגישה. לפני כמה חודשים התווכחנו ביננו בערב, בזמן שהילדים ישנו, ופתאום ראינו אותה בכניסה לסלון…. אגב, עכשיו כשאנחנו חושבים על זה, מאז הפספוסים שלה התגברו."
יש ילדים שנושאים על כתפיהם הקטנות את המתח שבין ההורים. כשבני הזוג נמצאים ביחסים מעורערים ונוטים להתווכח הרבה בבית, יהיה זה הילד הרגיש, בעל הסנסורים המחודדים, שירגיש שמשהו קורה. תחושת חוסר השליטה הזו של הילד במה שקורה ביחסים בין ההורים, עשויה לבוא לידי ביטוי ברגרסיה בתהליך הגמילה.
כל זוגיות עוברת עליות וירידות, ויש תקופות עמוסות במיוחד, ויש גם תקופות שהמתח בין בני הזוג גואה. זה טבעי. חשוב להתווכח, עדיף כשהילדים לא בבית.
ברוב המקרים סיבת הפניה לטיפול היא לא בהכרח הסיבה האמיתית שלשמה מגיעים ההורים מלכתחילה. בעיית הגמילה, בסיפורנו, היא רק סימפטום לערעור מערכות היחסים והאיזון בבית.
אז לפני שאתם רצים לטפל ב"ילד הבעייתי" תבדקו את עצמכם, מה התרומה שלכם לבעיה.